<h1>פסקי הרי"ד — מו"ק</h1>
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"א] מתני'. ר' מאיר או' רואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר, וחכמ' אומ' לא להקל ולא להחמיר, ועוד אמ' ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו מפני ששמחה היא לו, וחכמים אומ' אבל הוא לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. פי' לא גרסי' לכתחילה, דצרעת חדשה אין רואין כלל, דמאי להקל איכא, ונותנין לו ז' ימי הרגל כדתנן בפרק ג' דנגעים [מ"ב] חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימים לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל שבעת ימי הרגל, אלא בצרעת ישנה מיירי וקסבר ר' מאיר רואין הנגע במועד להקל, שאם רואה שהוא טהור אמ' לו טהור אתה, ואם רואה שהוא טמא שותק דבכהן תלה רחמנ'.
[מו"ק י"ג ע"א] בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כיון מלאכתו במועד מהו שיקנסו בנו אחריו, אם תמצי לומר צרם אוזן בכור קנסו בנו אחריו, משום דאיסור' דאורית' הוא דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו ודרשי' [בכורות ל"ג ע"ב] לא יהוה בו, אבל מלאכת המועד אינה אסורה אלא מדרבנן, דאע"ג דנפקא לן מקראי במסכת חגיגה [י"ח ע"א] אסמכתא בעלמא נינהו. והכי אמרי' בירושלמי [ה"ג] אמ' ר' בא בר ממל אילו הוה לי מי שימנה עימי התרתי בשר בכור למישקל בליטרא והתרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד, כלום אסור בשר בכור לישקל בליט' אלא שיהא נמכר בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר, כלום אסרו לעשות מלאכה בחולו שלמועד אלא שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה, ואינון אכלין ושתין ופחזין. ואם תימצי לומר מכר עבדו לגוי ומת קנסו בנו אחריו משום דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות, הכא מאי, לגברא קנסוה רבנן והא ליתיה, או דיל' לממוניה קנסוה רבנן והא איתיה. אמ' ליה תנינא שדה שנתקווצה תיזרע למוצאי שביעית, ניטייבה או נידיירה לא תיזרע למוצאי שביעית, ואמ' ר' יוסי ביר' חנינה נקטינן הטיבה הוא ומת בנו זורעה, אלמא לדידיה קנסוה רבנן לבריה לא קנסוה רבנן, הכא נמי לדידיה קנסו רבנ' לבריה לא קנסוה רבנן. ובגיטין בפרק השולח גט בעא מיניה על המוכר עבדו לגוים, ובבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין בעא מיניה על הצורם אוזן בכור, ובכולהו פשט להו מהכא דלא קנסו בנו אחריו וכולן דינן שוה, בין הצורם אוזן בכור בין המוכר עבדו לגוים בין המכוין מלאכתו במועד בין המטייב שדהו בשביעית לדידיה דעבד איסורא קנסוה רבנן לבריה דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן. אמ' אביי נקטינ' טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו, מאי טע' היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וקנסא רבנ' הוא לדידיה קנסוה רבנ' לבריה לא קנסוה רבנן.
<h2>דף מט.</h2>
[מו"ק כ' ע"ב] תני איסי אבוה דר' זירא ואמרי לה אחוה דר' זירא קמיה דר' זירא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע, עני ר' זירא בתריה ואמ' בד"א בחמשה מתי מצוה אבל על אביו ואמו קורע והולך. ואם שמע שמועה ביום ל', כתב הלכות גדולות דנוהג ל"ז כאילו שמע בתוך ל' והכי מסתברא כוותיה, אבל רבינו חננאל זצ"ל כתב גרסי' בפרק יש בכור לנחלה [מ"ט ע"א] ביום שלשים כיום שלפניו, פי' שלשים ואחד חייב לתת ה' סלעים, ר' עקיבה אומ' אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, אמר רב אשי הכל מודין לענין אבילות דיום ל' כיום שלפניו דמי, וחשיב כאילו יום ל"א שמע והנה היא שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד, הנה עתה רבינו חננאל מפרש יום שלפניו דבכור כיום ל"א והוא הדין נמי יום ל' דאבילות, ולא היא דיום שלפניו דבכור לא מצינן לפרושיה אלא על יום כ"ט ופטור מליתן ה' סלעים ואם נתן לכהן יטול ממנו כאילו מת בתוך שלשים, ור' עקיבה מספקא ליה הילכך אם נתן לכהן לא יטול ואם לא נתן לא יתן, וממאי מדאמרי' בגמרא מאי טע' דרבנן גמרי חודש חודש ממדבר מה התם ומעלה אף כאן ומעלה, ור' עקיבה מספקא ליה כו' אלמא דרבנן בעו ל"א, וכי מת ביום ל' כיום כ"ט דמי, ואם נתן לכהן יטול ממנו, וכיון דאיבריר (ד)לפניו דבכור הוי יום כ"ט הם הכי נמי לפניו דאבילות יום כ"ט הוא, ומאי קילותא הוא לענין תינוק שמת ביום ל' דחשבינן ליה כאילו מת ביום כ"ט ולא יצא מתורת נפל ופטור מלהתאבל עליו, ולא דיבר רב אשי על שמועה רחוקה.
